אינטרנט ביפן: איך להתחבר (אפשרויות והטובה ביותר)

אם אתם מתכננים טיול ליפן, אחת השאלות המעשיות הראשונות היא איך יהיה לכם אינטרנט ביפן בלי לקבל הלם בחשבונית ובלי להיתקע באמצע שיבויה ולחפש איך מגיעים למלון. עברתי כמעט על כל האפשרויות, והאמת היא שחלקן משתלמות הרבה יותר מאחרות. במדריך הזה אני משווה את כל הדרכים להתחבר כתיירים: הרומינג של המפעיל שלכם, הווייפיי החינמי של מלונות וקונביני, ה-pocket wifi המפורסם היפני, ה-SIM המקומית וה-eSIM. אני מספר לכם מה הכיסוי בטוקיו, אוסקה, קיוטו ובאזורים הכפריים, באילו רשתות תשתמשו וכמה נתונים באמת תצטרכו.

אינטרנט ביפן: התשובה המהירה

לרוב התיירים, ה-eSIM היא הדרך הטובה ביותר לקבל אינטרנט ביפן: היא מותקנת תוך דקות, משתמשת ברשתות המקומיות של Docomo או KDDI ועולה פחות מרומינג. ה-pocket wifi עדיין פופולרי מאוד, אבל הוא סוחב מכשיר, סוללה והחזרה.

עם זאת, אין תשובה אחת שמתאימה לכולם, כי זה תלוי בטלפון שלכם ובכמה ימים אתם מטיילים. אם הטלפון שלכם תומך ב-eSIM (רוב מכשירי ה-iPhone מה-XS של 2018 והרבה מכשירי Android חדשים), זו הדרך הנוחה ביותר. אם אתם נוסעים כמה אנשים ורוצים לחלוק חיבור אחד, ה-pocket wifi הגיוני. ואם הטלפון שלכם ישן ולא תומך ב-eSIM, נשארות לכם ה-SIM הפיזית או ה-pocket wifi.

את הרומינג של המפעיל המקומי שלכם אני משאיר כמעט תמיד כמוצא אחרון: זו האפשרות של "לא לעשות כלום", ובדיוק בגלל זה היא היקרה ביותר. הווייפיי החינמי טוב כגיבוי נקודתי, אבל אל תבנו עליו כתוכנית הראשית אם אתם לא רוצים להיות תלויים במציאת קליטה בדיוק כשאתם צריכים אותה. בחלקים הבאים אני מפרט כל אפשרות עם מספרים משוערים כדי שתבחרו מתוך שיקול דעת ולא מתוך הרגל.

כל האפשרויות במבט אחד

לפני שנכנס לפרטים, הנה התמונה המלאה. יש חמש דרכים מציאותיות להתחבר ביפן, ולא כולן עולות אותו דבר או שוות את המחיר. הטבלה הזו מסכמת מחיר משוער, נוחות ו"אבל" של כל אחת, כדי שתראו במבט אחד לאן הרוח נושבת לפני שמחליטים.

כפי שאתם רואים, טווח המחירים עצום: בין לשלם 12 € ל-MB על רומינג טהור לבין לשלם החל מ-12 € על 5 GB של eSIM יש הבדל של שמיים וארץ. גם הנוחות קובעת: חלק מהאפשרויות אתם מסדרים מהספה בבית, ואחרות מכריחות אתכם לעמוד בתור בדלפק בנמל התעופה נריטה. בחלקים הבאים אכנס לכל אחת עם היתרונות האמיתיים והאותיות הקטנות שלה, כדי שהטבלה תפסיק להיות סיכום ותהפוך להחלטה ברורה לפי המקרה הספציפי שלכם.

נדידה עם המפעיל המקומי שלכם

נדידה היא האופציה הנוחה ביותר להתחיל, וכמעט תמיד – היקרה ביותר. יפן נמצאת מחוץ לאזור "נדידה כמו בבית" של האיחוד האירופי, כך שתעריפי אירופה לא חלים כאן: אתם נכנסים לאזור בינלאומי שבו החשבון מזנק ללא אזהרה. אצל מוביסטאר, למשל, התשלום לפי שימוש עומד על כ-12 אירו ל-MB, סכום שהופך כל סרטון למותרות מופרכים.

המפעילים יודעים זאת ומציעים חבילות יומיות כדי לייפות את המצב. וודאפון, עם השירות שלה לנסיעות מחוץ לאירופה, גובה בסביבות 15 אירו ליום תמורת כ-2 GB יומיים; לאורנג' יש חבילות כמו 100 MB ב-7 אירו ליום, שמבחינת מחיר זה לא רע אבל מבחינת נפח זה ממש דל. תעשו חשבון: שבועיים ב-10-15 אירו ליום עולים 140-210 אירו רק על נתונים, ולעיתים קרובות עם מגבלות שלא מכסות שימוש רגיל הכולל מפות ותמונות.

העצה שלי: השתמשו בנדידה רק כרשת חירום ושלטו בחבילה לפני היציאה. אם אתם רוצים את המספרים לפרטי פרטים, כדאי לכם לקרוא כמה עולה נדידה בינלאומית ואת ההשוואה של eSIM מול נדידה, שם תראו את ההבדל האמיתי ביורו.

WiFi חינם: מלון, קונביני ותחנות

ליפן יש מוניטין של מדינה היפר-מחוברת, ובחלקו זה נכון: יש WiFi חינם בהרבה מקומות. הבעיה היא שכתוכנית יחידה, זה לא מספיק. ה-WiFi שבאמת עובד טוב הוא זה של מקום הלינה: כמעט כל המלונות והריוקאן מציעים חיבור סביר בחדר, אידיאלי לתכנון המסלול של היום הבא או לשיחות וידאו בלילה. מחוץ לזה, העניינים מסתבכים וזה משמש כתמיכה, לא כתוכנית עיקרית.

לקונביני (7-Eleven, FamilyMart, Lawson) יש WiFi חינם, כמו גם בתחנות רכבת רבות, בשדות תעופה ובבתי קפה. זה נשמע נהדר, אבל בפועל לרוב נדרשת הרשמה, הסשן פג תוקף כל 30-60 דקות והאות לא יוצא איתכם לרחוב. קיימת האפליקציה Japan Connected-free Wi-Fi, שמאגדת כמה רשתות, אם כי הכיסוי שלה לא אחיד ולפעמים לא מתחברת בפעם הראשונה.

המסקנה הכנה: ה-WiFi החינמי טוב לחיסכון בנתונים במלון או להורדת מפות לשימוש לא מקוון, אבל להסתמך עליו כדי להתנייד, להזמין מונית או לתרגם תפריט בזמן אמת הוא מקור ללחץ. דווקא כשאתם הכי צריכים אותו – אבודים בתחנה ענקית – אין אות או שההרשמה נכשלת. השתמשו בו כתוספת, לא כעמוד השדרה של החיבור שלכם.

Pocket WiFi: המלך ביפן (והחסרונות שלו)

ה-Pocket WiFi הוא מוסד ביפן. זהו ראוטר כיס שמתחבר לרשת הסלולרית המקומית ומפיץ WiFi למספר מכשירים בו-זמנית. שוכרים אותו לפי ימים (Ninja WiFi, Japan Wireless וחברות דומות), אוספים אותו בשדה התעופה או שולחים אותו למלון, והוא בדרך כלל עולה 5-9 אירו ליום בתוספת פיקדון. לקבוצות או משפחות זה מאוד אטרקטיבי, כי חיבור אחד מספיק לכמה מכשירים מבלי להכפיל את ההוצאה.

כאן נגמרים היתרונות ומתחילים ה"אבלים". ראשית, זה עוד מכשיר לסחוב: הסוללה מחזיקה כמה שעות, ואם תשכחו לטעון אותו בלילה, תישארו בלי אינטרנט באמצע הבוקר. שנית, חייבים להחזיר אותו בלי יוצא מן הכלל; אם תאבדו או תפגעו בו, תשלמו את מלוא הפיקדון. שלישית, כולכם תלויים באותו מכשיר: אם מי שנושא אותו מתרחק מהקבוצה, האחרים נשארים בלי נתונים.

זו אופציה מוצקה לטיולים משפחתיים עם מסלול משותף, אבל למי שנוסע לבד או בזוג זה בדרך כלל יותר טרחה מתועלת. לפני שמזמינים אותו, כדאי לעיין בהשוואה של eSIM מול Pocket WiFi, כי רבים מהיתרונות שלו כבר מכוסים על ידי eSIM בלי לסחוב את המכשיר ובלי לחשוב על החזרות.

SIM מקומית יפנית (data-only)

קניית SIM יפנית עם ההגעה היא האפשרות הקלאסית, והיא עדיין תקפה, בעיקר אם המכשיר שלכם לא תומך ב‑eSIM. אבל יש לה ניואנס חשוב שהרבה אנשים נתקלים בו: SIM לתיירים ביפן הן data-only, כלומר רק גלישה. כדי לקבל מספר יפני עם שיחות צריך להוכיח תושבות, אז בתור תיירים אתם מוותרים על שיחות ממספר מקומי ומסתמכים על גלישה, WhatsApp ואפליקציות מסרים.

אפשר למצוא אותן במכונות אוטומטיות ובדלפקים בנמל התעופה, בחנויות אלקטרוניקה כמו Bic Camera או Yodobashi, ובמותגים כמו IIJmio, Mobal או b-mobile. המחירים נעים סביב 15-30 € תלוי בכמות הימים והג'יגה. התהליך פשוט אבל קיים: מציגים דרכון, בוחרים תוכנית, ומחליפים פיזית את הכרטיס שלכם ביפני, תוך שמירה זהירה על הכרטיס המקורי כדי לא לאבד אותו.

החיסרון לעומת eSIM הוא בדיוק זה: אתם תלויים בכך שתמצאו דלפק פתוח, צריכים לטפל בכרטיס זעיר תחת ג'ט לג, ואם יש לכם חריץ SIM יחיד, אתם מאבדים את הקו שלכם בזמן השימוש ביפני. אם הדרך הזו מעניינת אתכם, השוו קודם ב‑eSIM לעומת SIM מקומית כדי לבדוק אם הטרחה באמת משתלמת לכם.

eSIM: האפשרות שאני ממליץ עליה

עבור הרוב המכריע של המטיילים עם מכשיר מהשנים האחרונות, eSIM היא הדרך הנקייה ביותר להתחבר. זהו SIM דיגיטלי שכבר חי בתוך הטלפון: קונים את התוכנית ליפן, מקבלים QR ומפעילים אותו בתוכנה. בלי לחכות למשלוחים, לחפש דלפקים או לסחוב אביזרים. אתם משאירים אותו מוכן מהבית תוך חמש דקות עם ה‑WiFi שלכם ומפעילים אותו עם הנחיתה.

eSIM הנסיעות ליפן מסתמכות בדרך כלל על הרשתות של Docomo או KDDI, שהן הרשתות עם הכיסוי הטוב ביותר במדינה, כך שאיכות האות זהה לזו של מקומי. המחירים תחרותיים מאוד: החל מ-~12 אירו על 5 GB, בסביבות 25-35 אירו על 20-50 GB ותוכניות גלישה בלתי מוגבלת בסביבות 45 אירו לשהייה של חודש. בנוסף, בזכות Dual SIM, אתם שומרים על המספר המקומי שלכם פעיל לקבלת SMS מהבנק בזמן שהנתונים עוברים דרך ה-eSIM.

מה שאני הכי מעריך: אני מתקין אותה על הספה בבית יום לפני הטיסה, וברגע שיורדים מהמטוס בנריטה מפעיל את הנתונים וכבר מבקש הנחיות במפה. אפס תורים, אפס כרטיסים זעירים, אפס פיקדונות שצריך לדרוש בחזרה.

אם זו ה-eSIM הראשונה שלכם, כדאי לקרוא מהי eSIM ואחר כך את המדריך ל-eSIM ליפן, שם אני מסביר את ההפעלה צעד אחר צעד.

Pocket wifi לעומת eSIM, פנים מול פנים

מכיוון ש-pocket wifi וה-eSIM הן שתי האפשרויות שהכי הרבה אנשים באמת שוקלים, כדאי להעמיד אותן זו מול זו. שתיהן נותנות לכם חיבור טוב לרשתות יפניות; ההבדל הוא בנוחות היומיומית ובבירוקרטיה הלוגיסטית. הטבלה הזו מבהירה את זה נקודה אחר נקודה.

בתרגום: אם אתם ארבעה נוסעים עם מסלול צמוד כל היום, pocket wifi יכול להיות משתלם ולסדר אתכם עם השכרה אחת. אבל למי שנוסע לבד, בזוג או רוצה חופש להיפרד בלי להישאר מנותק, ה-eSIM מנצחת בבירור. בלי מכשיר לטעון, בלי פיקדון ובלי הלחץ של ההחזרה לפני הטיסה חזרה, שתמיד נעשית בלחץ. מניסיוני, פרט למקרה הברור של קבוצה משפחתית, הכף נוטה לטובת ה-eSIM.

כיסוי 4G ו-5G ורשתות יפניות

הנה חדשות טובות: יפן היא אחת המדינות המחוברות ביותר בעולם, אז כיסוי לא יהיה הבעיה שלכם. מה שחשוב להבין זה שהרשת חשובה יותר מהפורמט שתבחרו: לא משנה אם eSIM, SIM או ווייפיי נייד, מה שקובע זה לאיזה מפעיל יפני אתם מתחברים. יש שלוש גדולות —NTT Docomo, au (KDDI) ו-SoftBank— בתוספת Rakuten Mobile, שהיא חדשה יותר ופחות יציבה מחוץ לערים.

NTT Docomo היא מלכת הכיסוי: היא מגיעה ל-99.9% מהשטח ב-4G והיא האמינה ביותר באזורים כפריים והרריים בזכות האנטנות שלה בתדר נמוך. לכן רוב ה-eSIM לטיולים משתמשים ברשת שלה או של KDDI. ב-5G, הערים מצוידות היטב: בטוקיו, Docomo מכסה כ-96% מ-23 הרבעים, ובאוסקה כ-91%. SoftBank מציעה את המהירויות הממוצעות הגבוהות ביותר באזורים עירוניים צפופים, אם כי היא חלשה יותר באזורים כפריים מרוחקים.

בפועל: בטוקיו, אוסקה וקיוטו יהיה לכם 4G ו-5G בשפע לכל מה שתצטרכו. באזורים כפריים — כפרים בהרי האלפים היפניים, מסלולי טיול, איים קטנים — ה-5G דל, אבל ה-4G של Docomo מחזיק כמעט בכל מקום. אם אתם מתכננים לנוע הרבה באזורים כפריים, בחרו תוכנית שמתבססת על הרשת של Docomo ותטיילו בראש שקט.

כמה נתונים אתם צריכים ביפן

השאלה של מיליון הדולר לפני שקונים כל תוכנית. התשובה הקצרה היא שפחות ממה שנדמה לכם, אבל כדאי לחשב לפי ימים ולפי שימוש אמיתי ולא מתוך חשש. תייר משתמש בעיקר במפות, הודעות, קצת רשתות חברתיות ותרגום בזמן אמת; וידאו והורדות גדולות עדיף לעשות ב-Wi-Fi של המלון. הטבלה הזאת נותנת לכם נקודת התייחסות לפי פעילות ביום.

אם מחברים שימוש רגיל, יוצא בערך 400-800 MB ליום. עם ההתייחסות הזאת, לשבוע מספיקים 3-5 GB; לעשרה או חמישה עשר יום, תוכנית של 10-20 GB תספיק בשפע; ואם אתם מעלים וידאו כל הזמן או עושים tethering למחשב הנייד, לכו ישר על תוכנית עם נתונים בלתי מוגבלים. הטריק שלי: חשבו את הג'יגה שלכם, עקפו למעלה עם כרית קטנה והורידו את המפות של הערים שלכם במצב אופליין ליום שבו האות ייפול. ככה לא תישארו בלי נתונים וגם לא תשלמו יותר מדי על ג'יגה שלא תיגעו בהם.

שאלות נפוצות

סיכום

שיהיה לכם אינטרנט ביפן זה קל; הקשה הוא לא לשלם יותר מדי ולא לסחוב סיבוכים מיותרים. אם הטלפון שלכם תומך ב-eSIM, זו ההמלצה הברורה שלי: כיסוי של הרשתות היפניות הטובות ביותר, מחיר הוגן ואפס בירוקרטיה בשדה התעופה. ל-pocket wifi יש מקום בנסיעות קבוצתיות, ה-SIM המקומי מתאים אם הטלפון שלכם ישן, ה-Wi-Fi החינמי הוא גיבוי טוב, והרומינג — עדיף רק למקרי חירום. מה שתבחרו, הכינו הכל לפני ההמראה ותגיעו מחוברים מהרגע שנוחתים. כשתחליטו, תסתכלו על ה-eSIM ליפן ותטיילו בשקט מהדקה הראשונה.

נכתב על ידיMarc González Sáez מייסד PuraSim ומומחה eSIM וקישוריות למטיילים. שנים מסייע לטייל מחוברים בכל העולם מבלי לשלם יותר מדי על נדידה, ובודק אישית את ה-eSIM בכל יעד לפני ההמלצה.